לכל אחד יש פריט אחד
שהוא רואה בעיניים עצומות.
שולחן. ספרייה. דלת.
משהו שאין בשום חנות -
כי הוא עוד לא קיים.
סטודיו בובינגה · עיצוב בעץ · מאז 1985
הסרט המלא
90 שניות · עם קול
The Carpenter · צילום ובימוי: Ilya Hanukayev
את הצבעים האלה בוחרים יחד.
כל פריט שיצא מהסטודיו התחיל במשפט אחד של מישהו. אלה המשפטים. אלה הבתים.
המדרגות המרחפות, האמבטיה מהמלון ביפן, הספרייה שמחזיקה חיים שלמים. לא הבאתי אותן לכאן כדי שתזמינו אותן. הבאתי אותן כדי שתדעו איפה נמצא הגבול העליון, ואז תגלו שהוא רחוק בהרבה ממה שחשבתם.
כי הדבר היחיד שבאמת עוצר אנשים הוא לא כישרון ולא ניסיון. זו ההנחה שיש דברים ש"אני לא מסוגל". אין גבול לדמיון, ואין דבר כזה ידיים לא טובות. יש רק רעיון אחד, כלים אמיתיים, ומישהו שעומד לידכם.
אתם לא באים לכאן לקנות רהיט. אתם באים לצאת מכאן עם היכולת לבנות אותו.
אחת נגמרת באותו יום, עם משהו קטן שיצא לכם מהידיים. השנייה נגמרת ברהיט שנשאר בבית. בשתיהן העבודה היא שלכם, הכלים שלי, והיד שלי לידכם לאורך כל הדרך.
לוקחים פלח עץ עם קצה שבור ולא מושלם, ויוצקים לתוכו שרף צבעוני שהופך דווקא את הפגם לדבר הכי יפה בחפץ. נכנסים בבוקר בלי לדעת כלום, ויוצאים אחר הצהריים עם פריט גמור ומלוטש.
אתם מגיעים עם המשפט הזה שלא עוזב אתכם. שולחן, ספרייה, דלת, אמבטיה. אנחנו מתכננים אותו יחד ובונים אותו מהסקיצה הראשונה ועד הברגת הידית האחרונה.
הגעתי כמתנת יום הולדת ובלי שום רקע, בטוחה שאין לי ידיים. יצאתי עם מגש שכל אורח ששותה אצלי קפה שואל עליו.
באתי עם תמונה של שולחן שראיתי פעם ולא הפסקתי לחשוב עליו. חשבתי שאני מזמין רהיט, ויצאתי אחרי שמונה מפגשים עם שולחן שאני בניתי. הוא עומד בסלון ואני עדיין לא לגמרי מאמין.
אני יושב מול מסך כל היום. כמה שעות של עץ, שקט וידיים עשו לי מה ששום חופשה לא עשתה. חזרתי אחרי חודשיים לבנות משהו גדול יותר.
ארבעים שנה שאני בונה דברים שאנשים היו בטוחים שאי אפשר לבנות. מדרגות שנראות כאילו הן מרחפות. ארונות קודש. תוף ענק. אמבטיית עץ שמישהו ראה פעם במלון ביפן. רהיטים שאין להם תבנית, כי הם עוד לא היו קיימים.
אני לא עומד מול כיתה. אני עומד לידכם. לא צועק, לא מתקן בכוח, לא משתלט. אני שואל מה אתם חושבים, ואז אומר בואו ננסה. וכשמשהו יוצא לא כמו שתכננו, זו לא טעות. זה בדיוק הרגע שבו למדנו משהו.
העץ כבר יודע מה הוא רוצה להיות.
אני רק עוזר לו להגיע לשם. ישי · סטודיו בובינגה
דברים שיצאו מהידיים האלה:
עשרים וארבע שעות, קבוצה של עד ארבעה. אתם לא באים ללמוד נגרות באופן כללי. אתם באים לבנות דבר אחד מסוים, ולומדים בדרך כל מה שצריך כדי לבנות את הבא לבד.
יושבים, מבינים את החלל, את הצורך ואת הטעם. מה שיוצא מהמפגש הזה הוא כיוון ברור, ותחושה שהרעיון אפשרי.
הרעיון מקבל מידות אמיתיות. איפה שיש בעיה מגלים אותה כאן, על הנייר, ולא באמצע העץ.
בובינגה, אלון, אגוז או ממוחזר. לומדים לקרוא סיבים, לזהות עץ עם אופי, ולחשב כמויות ותקציב.
הפעם הראשונה מול המכונות. לאט, בבטיחות, ועם היד שלי לידכם עד שזה מרגיש טבעי.
זנב יונה, פין וחור, דובל. זה הלב. זה מה שמבדיל בין רהיט שעובר לדור הבא לבין רהיט שמתפרק.
מרכיבים בלי דבק, מודדים, מתקנים. כאן זה מפסיק להיות ערימת חלקים ומתחיל להיראות כמו רהיט.
הדבקה סופית, מלחציים, ואז שעות של ליטוש בסבלנות, עד שהיד לא רוצה לרדת מהמשטח.
שמן, שעווה או לכה, לפי איך שתחיו איתו. מצלמים, מרימים כוסית, ואתם יוצאים עם זה מכאן.
רוב מי שמגיע אליי לא החזיק כלי עבודה בחיים, וחלק גדול בטוחים שהם לא יצירתיים. אין דבר כזה ידיים לא טובות. יש רק התחלה. הקבוצות קטנות בדיוק בשביל זה.
לכן יש שתי דרכים. יום אחד אם בא לכם לטעום ולצאת עם משהו, או שמונה מפגשים אם אתם רוצים לבנות דבר אמיתי. את הקצב קובעים יחד, ואף אחד לא רודף אחריכם.
הפרויקט האישי הוא לא עוד יום יצירה. הוא עשרים וארבע שעות עבודה בקבוצה של עד ארבעה, עם תכנון, ליווי וחומרים. בסוף התהליך עומד אצלכם בבית רהיט שאתם בניתם, לא קבלה.
אני לא מחפש אנשים עם ניסיון. דווקא אלה שאומרים אני לא בטוח שאצליח הם אלה שמפתיעים את עצמם. ואם משהו יוצא לא כמתוכנן, יופי. עכשיו למדנו משהו.
אתם בונים. זה כל העניין. אני מתכנן איתכם, מלמד אתכם את הכלים, עוצר אתכם לפני הטעות היקרה, ומחזיק את הלוח כשצריך שתי ידיים נוספות. אבל החיתוך, החיבור והליטוש הם שלכם. בסוף התהליך אתם מסתכלים על הרהיט ואומרים "אני בניתי את זה", וזה נכון.
אפשר, ואני עושה את זה כבר ארבעים שנה. אבל הדף הזה הוא לא על זה. הוא על האנשים שרוצים לצאת עם היכולת ולא רק עם המוצר. אם בכל זאת בא לכם רק את הרהיט, כתבו לי בטופס למטה ונדבר.
באמת. רוב מי שמגיע לכאן לא נגע במסור בחיים. אני לא מחפש אנשים עם רקע, אני מחפש אנשים עם רצון ליצור. הקבוצות קטנות כדי שאספיק לעמוד לצד כל אחד ולא מול כיתה.
מגיל 16 בעבודה עצמאית, ומגיל 12 בליווי הורה. אין גיל עליון. הגיעו לכאן אנשים בשנות השבעים לחייהם שבנו את הפריט הראשון שלהם והתמכרו.
ביום אחד בסטודיו: העץ, השרף, הכלים, ציוד המגן והליווי. בפרויקט האישי: שמונה מפגשים, עשרים וארבע שעות עבודה, פגישת תכנון, ליווי לאורך כל הדרך וחומרים בסיסיים. אם בחרתם עץ נדיר או פרויקט גדול במיוחד, מדברים על זה מראש ובשקיפות מלאה.
חפץ גמור שאתם לוקחים הביתה. ביום אחד זה פריט קטן ומלוטש, בפרויקט האישי זה רהיט. חוץ מזה, היכולת להסתכל על משהו בבית ולהגיד אני בניתי את זה. מסתבר שזה שווה הרבה יותר.
יום אחד בסטודיו הוא יום אחד. הפרויקט האישי נפרס לפי הקצב שלכם, בדרך כלל על פני חודשיים עד שלושה. שרף צריך זמן התקשות, ולכן לפעמים הפריט מגיע אליכם כמה ימים אחרי או שאתם קופצים לאסוף.
זה הדבר היחיד שאני לא מתפשר עליו. כל כניסה לסטודיו מתחילה בתדריך, יש ציוד מגן לכולם, ועבודה על כלים מכניים נעשית תמיד כשאני לידכם. אני מעדיף שנעצור רגע מאשר שנמהר.
כל פריט בעמוד הזה התחיל במשפט אחד של מישהו, ונגמר בזוג ידיים שלמדו לבנות אותו.
עונה אישית לכל פנייה, בדרך כלל באותו יום.
קיבלתי. הרעיון שלכם אצלי.
נדבר בקרוב - ובינתיים, תתחילו לחשוב על העץ.
© כל הזכויות שמורות לסטודיו בובינגה עיצוב אפיון ופיתוח ע"י epaproduction
יש לכם משפט אחד שלא עוזב אתכם?